יום שלישי, 1 בדצמבר 2015
ככה לא קובעים דייט
אני מקנאה
באנשים שמצליחים לכתוב תוך כדי משבר. לעצור את העולם, להתיישב ולחשוב איך לתרגם את
כל ההתרחשויות למילים, ואפילו להצליח. אני לא פוחדת להיתפס בחולשה, אני לא חוששת
מפני רחמים, גם אם הם מיותרים, העצות לא מעצבנות אותי, השאלות לא נראות לי
חטטניות. לא אלה הסיבות, מדוע איני מצליחה לכתוב כשהעולם סביבי מסתחרר כמו קרוסלה ישנה
בפארק שעשועים מוזנח. אני שומעת חריקות באוזניים, הראש מתפוצץ ממחשבות, אך כמו
תמיד צריכה להחזיק מעמד, כדי שהילדים לא ייבהלו, כדי שבעלי לא יחזור לבית מדוכדך,
כדי שאבא שלי לא ידאג, וכדי שהדודות שלי יחפשו להן נושאים אחרים לשיחה.
הביופסיה
יצאה לא טובה. עברתי סידרה של בדיקות וביופסיות נוספות. לקחו חתיכה מפה ומשם,
וליתר ביטחון אפילו מכאן. הכל נאסף בצנצנות קטנות, נשמר בנוזל סגלגל ונשלח. התשובות
ציינו חשש וחשד והמליצו על עוד ביופסיה אחת. אני חושבת שזאת של יום החמישי האחרון,
שלקח ממני המנתח שניתח אותי, הייתה האחרונה, ובינתיים ממתינה לתשובה.
הוא אדם נחמד
עם פנים טובים ועיניים גדושות חמלה. יש לו חיוך ביישן וכן, קול רגוע וביטחון עצמי במידה
הנכונה. כשראה אותי מסובבת את הראש אל החלון, הוא המליץ לי לקלל כדי להתגבר על
הכאב, וכשסיים, הושיט אלי את שתי ידיו בתנועה אבירית ועזר לי לקום. אמרתי לו שאני
אוהבת אותו, תוך כדי קימה, והוא חייך והשיב שזה הדדי. בזמן שהתלבשתי מאחורי
הוילון, הוא סיפר על שני סוגי לקוחות, על אלה שמאוד כיף לטפל בהם ועל אלה שהוא
רוצה שילכו טרם התיישב מולם. הערתי בזהירות שאני מקווה שאני שייכת לסוג
הראשון. "את יכולה להניח שכך", ענה. נשמתי בשקט כשרשם ורשם ורשם, כדי לא
להפריע לחוט המחשבה, וחייכתי בכל פעם שהרים אלי את עיניו. כשסיים, קבענו
שיתקשר עם התשובה.
"ונקבע
לנו דייט," אישרתי ואספתי בידיי את התיק.
"דייט
אנחנו יכולים לקבוע למחר," צחק.
הרגשתי את
ניצני החיוך מתעקלים על שפתיי ויוצרים עווית רוטטת של בכי. אחרי העיקול של הפה, משהו
רטוב זלג על לחיי ונחת על החולצה, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. כשהבנתי שאני בוכה,
היה מאוחר מדי לסובב אליו את הגב. הוא ראה, קם וכבר היה בדרכו אלי כשהתיק נשמט על
הרצפה. הייתה שם כוס מים, ומילים חמות ועידוד. ואפילו התנצלות קטנה על המקצועיות
הלא אנושית, בגלל ששכח להדגיש שהכל בסדר גמור... כמעט... והבדיקות הן לא יותר
ממקדם ביטחון.
הביתה נכנסתי
שלווה ורגועה כמו תמיד. את האיפור תיקנתי בשירותים של המרפאה, החולצה התייבשה,
הרוח קיררה את עיניי והנפיחות נעלמה, ולולא החרוז שנמחץ ונסדק מהנפילה של התיק, לא
הייתי זוכרת שלפעמים גם אני בת אדם.
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
רשומות פופולריות
-
אני מקנאה באנשים שמצליחים לכתוב תוך כדי משבר. לעצור את העולם, להתיישב ולחשוב איך לתרגם את כל ההתרחשויות למילים, ואפילו להצליח. אני לא פ...
-
הו אבא ספר לי איך זה קרה שהבן האהוב עליך הפך לאלכוהוליסט. זה שטיפחת כל חייך, כשאמרת שיש לך רק ילד אחד, למרות שהייתה לך גם בת. כשוויתרת ...
-
בעלי אדם סגור. לפעמים הסגירות שלו נתפשת ככעס, לפעמים כאטימות חסרת רגישות, לפעמים כקור וחוסר עניין. ולפעמים כעוצמה, בטחון עצמי, יציבות, ע...
-
לפעמים אני כל-כך מתעייפת מלהיות אמא ורעיה שאני לא מסוגלת להרים את ידי כדי לגרד את המצח. הילדים מטפסים עלי מכל הצדדים, הם רוצים את כל הזמ...
-
שלום, קוראים לי פט. אני אמא לשני ילדים קצת קטנים ולילד אחד קטן מאוד. כתבתי בישראבלוג מאז שהוא נפתח. בשנת 2008 נעלתי אותו והמשכתי לכת...
-
במוצ"ש, בשתיים בלילה, רעש מחריד מרעיד את הבית. בעלי ואני קופצים מהמיטה בבהלה ובלי להחליף בינינו מילה רצים לחדרים של הילדים, למטבח, ...
חברים לפלטפורמות
-
לפני חודש
-
לפני 2 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
~Flame 
