יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

רק אומרת




הו אבא ספר לי איך זה קרה שהבן האהוב עליך הפך לאלכוהוליסט. זה שטיפחת כל חייך, כשאמרת שיש לך רק ילד אחד, למרות שהייתה לך גם בת. כשוויתרת עלי למרות שאהבתי אותך ורק אותך. הרי היית בעיניי הנסיך על הסוס הלבן וחיפשתי לי כל חיי גבר כמוך, שישנא אותי האישה. כי אחר לא הכרתי.

אבל השקעת בו את כל כוחותיך, וגם אני. כדי לספק אותך. אני גידלתי אותו כי אמא הייתה עסוקה בלבגוד בך ובלקנא בי. בלקרוע אותי לגזרים על כך שכל החיים שלי לפניי, בזמן שהיא נשואה לשונא נשים.

היא עזבה אותך. גם אני.

אתה נוקש בדלת חדרי. מחזיק בתמונה שחור לבן שלך ושל אמא עם כמה חברים. אני יושבת על כתפיך. ילדה קטנה. כשאהבת אותי. טרם הפכתי להיות אישה. ידך הממוספרת מאושוויץ רועדת. בעיניך דוק של מוות. היום אתה בן השמונים, נלחם על חיו של בן יחידך ומבקש ממני תמיכה.

אבא, איפה היית כשאחיה של אמי אנס אותי בהיותי בת שש? הו אבא איפה היית כשנאנסתי על ידי חמישה בני טובים בהיותי בת 16?

אני שותקת ומסתכלת על התמונה, מחבקת אותך ואת המספרים על פרק ידך. אתה מספר על ההשתכרויות שלו, על האבדון, על כך שאינך יודע מה לעשות. ועל כך שהוא לא אלכוהוליסט, אלא ילד מסכן עם בעיות נפשיות. לכן אתה מוריש לו את כל הרכוש. כי אם יצאתי מאונס ומזנות אני בטוח אסתדר.

אני אסתדר, אני לוחשת, ומחבקת אותך, כי אתה צודק. אני יצאתי מהגיהינום. אבל הלוואי והיית אוהב אותי לא כי הבן שלך פישל, אלא כי גם אני בתך .


רק אומרת. 



יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

ככה לא קובעים דייט


אני מקנאה באנשים שמצליחים לכתוב תוך כדי משבר. לעצור את העולם, להתיישב ולחשוב איך לתרגם את כל ההתרחשויות למילים, ואפילו להצליח. אני לא פוחדת להיתפס בחולשה, אני לא חוששת מפני רחמים, גם אם הם מיותרים, העצות לא מעצבנות אותי, השאלות לא נראות לי חטטניות. לא אלה הסיבות, מדוע איני מצליחה לכתוב כשהעולם סביבי מסתחרר כמו קרוסלה ישנה בפארק שעשועים מוזנח. אני שומעת חריקות באוזניים, הראש מתפוצץ ממחשבות, אך כמו תמיד צריכה להחזיק מעמד, כדי שהילדים לא ייבהלו, כדי שבעלי לא יחזור לבית מדוכדך, כדי שאבא שלי לא ידאג, וכדי שהדודות שלי יחפשו להן נושאים אחרים לשיחה.
יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

איש ללא פנים


בעלי אדם סגור. לפעמים הסגירות שלו נתפשת ככעס, לפעמים כאטימות חסרת רגישות, לפעמים כקור וחוסר עניין. ולפעמים כעוצמה, בטחון עצמי, יציבות, עצמאות ובגרות. הכל בהתאם לצרכים האישיים שלי. ולכן הפסקתי לשפוט אותו ולנסות לשנות. השלמתי עם מי שהוא והמשכתי לאהוב אותו בגלל הרגעים של התאמה ולהתאמץ לזכור אותם כשחסרה.

יום שני, 17 באוגוסט 2015

אקווריום


במוצ"ש, בשתיים בלילה, רעש מחריד מרעיד את הבית. בעלי ואני קופצים מהמיטה בבהלה ובלי להחליף בינינו מילה רצים לחדרים של הילדים, למטבח, לחדרי רחצה. הכוחות לא שווים, אנחנו שניים מול עשרה חללים סגורים. לפני שאני מגיעה לחדר של הגדול, נפתחת הדלת והוא יוצא בצעקה. "אמא! אבא! מהר! האקווריום נפל!"
יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

נגמרה בובה זהבה


לפעמים אני כל-כך מתעייפת מלהיות אמא ורעיה שאני לא מסוגלת להרים את ידי כדי לגרד את המצח. הילדים מטפסים עלי מכל הצדדים, הם רוצים את כל הזמן שלי, גם את הזמן שאין לי. אני צריכה להספיק לבשל ולנקות, לקבל פציינטים, להיות סבלנית ומבינה אל כולם, וגם להיראות כמו מיליון דולר כי אני דוגמא לאלו, סמכות לאלו ואהובה של זה.
יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

פוסט חלוד


שלום, קוראים לי פט.

אני אמא לשני ילדים קצת קטנים ולילד אחד קטן מאוד. כתבתי בישראבלוג מאז שהוא נפתח. בשנת 2008 נעלתי אותו והמשכתי לכתוב בדלתיים סגורות עד שמאסתי בכתיבה או בישראבלוג. אני לא יודעת מה משניהם המאיס את עצמו עלי יותר. יכול להיות שזאת הייתה החשיפה שמיצתה את עצמה ורציתי קצת שקט ופרטיות ויכול להיות משהו אחר. כששמעתי שנפתחה קהילה חדשה לבלוגיה לא כל-כך חדשה, החלטתי לנסות לחזור לכתיבה שעד שעשתה לי רע, עשתה לי טוב.

לקבלת עדכונים בדוא"ל

עוקבים

רשומות פופולריות

חברים לפלטפורמות

תגובות אחרונות באתר

Back to Top