אמא, אבא : אקווריום

במוצ"ש, בשתיים בלילה, רעש מחריד מרעיד את הבית. בעלי ואני קופצים מהמיטה בבהלה ובלי להחליף בינינו מילה רצים לחדרים של הילדים, למטבח, לחדרי רחצה. הכוחות לא שווים, אנחנו שניים מול עשרה חללים סגורים. לפני שאני מגיעה לחדר של הגדול, נפתחת הדלת והוא יוצא בצעקה. "אמא! אבא! מהר! האקווריום נפל!"

הוא עומד במרכז שלולית, רסיסי זכוכית, אבנים צבעוניות, דגים מקפצים וחפצים שונים פזורים סביבו. בעלי מביא קערית עם מים מינרליים, מרים את המקלדת, הופך אותה, וניגש למטבח כדי לפרק ולייבש. אנחנו אוספים את הדגים המקפצים. אני שמה לב שהמים נוטפים לתוך המחשב. הילד צועק שדג אחד חסר, אחיו נכנס לחדר, משפשף את העיניים ושואל מה קרה, הקטן מתעורר מהרעש ומתחיל לבכות. אני מעיפה את המים מהמחשב עם היד, מזיזה אותו ובדרך לחדרו של הקטן צועקת לבעלי שהמחשב נרטב ושחסר דג. קוטפת את הקטן מהעריסה וחוזרת אתו ביחד אל מוקד האסון. בעלי מזיז את הכוננית בדחיפה אחת. הדג נמצא מאחוריה, מקפץ בתוך הרסיסים והקישוטים ושאר חפצים. הם מצרפים אותו אל חבריו שבקערה. אני מבקשת מהבנים לא לגעת בשום דבר והולכת להשכיב את הקטן. בעלי מגלגל את המחשב למטבח כדי לפרק ולייבש גם אותו.

כשאני חוזרת, בני מאגרף בידיו אבנים קטנות, כולו נוטף מים, ומכניס אותן לשקית. אחיו עומד בצד, ממצמץ בעיניו. אני מלטפת אותו, נוגעת בו, מזכירה לו שביקשתי שלא יגעו בגלל הרסיסים. הוא רועד, אומר שלא אכפת לו, שלא כואב לו, שמסך 27 אינץ' שאבא קנה לו לפני חודש נשבר גם, כי המדף נפל עליו. אני מסתכלת על המסך, סדק מכוער מתפצל לכל אורכו ורוחבו בשלל צבעים, החל מנקודה אחת. פסים זוהרים רוטטים עליו. אני מבקשת שלא ידאג ושהכל בסדר ושיביא לי מגב חלונות מהמקלחת שלהם. הוא יוצא מהחדר, אני עוקבת אחריו, רואה שהוא פונה למטבח, עוצר, מסתכל עלי, שואל "מגב לחלונות?" אני אומרת: "כן, חמוד, מהמקלחת שלכם." הוא פונה לכיוון המקלחת, אבל עוצר בכניסה, שוב מסתכל עלי ושוב שואל: "מגב לחלונות?" אני מחייכת, אומרת לו "כן, פשוש, זה יעזור לי מאוד." הוא מביא לי את המגב, אני גורפת את המים, הרסיסים והאבנים, מהכוננית אל הרצפה. אנחנו מנקים בשקט, גם אחיו מצטרף בדממה. רק קולות של גריפה ונשימה מואצת נשמעים ברקע. אני מחבקת אותו אלי באחת, בהפתעה, הוא נצמד ורועד בידיי. "אבא יכעס עלי," הוא אומר, "בגלל המסך." "הוא לא יכעס," אני מסבירה, "הוא לא, אני מבטיחה לך." "אבל זה קרה בגללי, כי אני רציתי את האקווריום. אתם אמרתם שלא כדאי."

אמרנו שלא כדאי. הוא ניסה לשכנע אותנו במשך חודשים. לא הסכמנו. יש לנו שני בעלי חיים בבית, האקווריום מיותר, אין לו מקום מתאים. אבל הוא רצה, אסף את דמי הכיס שלו בסוד מאתנו, ביקש מאחיו לתת לו את שלו, הבטיח להחזיר לו את הכל. בירר בחנויות, באחת הבטיחו לו הנחה אם יקנה מהם סט שלם. כשהכסף היה מוכן, הודיע שהוא הולך לקנות בכסף שיש לו ושאנחנו לא מחליטים עליו. נסענו ביחד, כל המשפחה, בחרנו ושילמנו עליו בקופה. את הכסף שהוא חייב לאחיו ביקשנו ממנו שיחזיר. הוא היה מאושר, נתן שמות לכל הדגים ואנחנו למדנו אותם בעל פה. בכל יום סיפר לנו מי עשה מה ואיך התנהג, התלהב ונקשר. עד מוצ"ש כשרעש החריד את המשפחה.

אני עוברת ליד בעלי במטבח, זורקת את השקית עם הרסיסים. אומרת לו שגם המסך הלך. מלטפת את גבו, מבקשת שלא יכעס, שהילד רועד ומבוהל. הוא מסתכל עליי, ידיו עסוקות בפירוק וייבוש, מבטיח שיהיה עדין וסבלני. מודה לי על ההסבר ועל האזהרה, מקשיב, מפנים, נכאב. אני מודה לו על ההסכמה, חוזרת למוקד האסון, שולחת את אחיו למיטה, אומדת את הנזקים. שלושה חורים אימתניים נשארו במקום בו היה מדף, בני אוסף את החפצים האחרונים, מתייפח בשקט. "שמעתי שדיברת עם אבא," אומר, "הוא כועס אבל אמרת לו שלא יכעס." "הוא לא כעס עליך גם קודם, אתה לא אשם," מחבקת אותו שוב ועוזרת לו להחליף את בגדיו, "הוא כעס שכל זה קרה." אני מרגישה שגופו נינוח יותר בחיבוקי, שהוא מתחיל להירגע. שדבריי והחיבוק מחלחלים לתודעה. אני משכיבה אותו במיטה, מבטיחה לו שמחר נקנה אקווריום חדש. ניגשת אל בעלי שאומר שאת המקלדת היקרה של רייזר הוא הציל, אבל המחשב נשרף. צריך להחליף חלקים.

אנחנו נכנסים למיטה. בחוץ נשמע ציוץ ראשון של ציפורים. בעלי נרדם מיד, אני שוכבת בעיניים פקוחות, יודעת שגם בני, מאחורי דלת סגורה, לא ישן. בבוקר עוצמת את עיניי כדי שבעלי לא ידע שלא ישנתי, ולא יהיה טרוד לפני יום עבודה. מקשיבה לצעדיו במטבח, שומעת את זרימת המים, מריחה את הקפה השחור שהוא מכין לעצמו לדרך. כשהוא סוגר את הדלת של המקרר, יודעת שלא שכח את הכריכים שהכנתי. אחרי שדלת הכניסה נסגרת, ממתינה קצת, קמה ונכנסת למקלחת.

אני כבר לבושה למרות שנותרו לי שעתיים שלמות עד זמן היציאה למרפאה. שלוש שעות של עבודה עם ציבור קשה-יום. תרומה לחברה. אני מצמידה את האוזן לדלת חדרו של בני, נכנסת בשקט. הוא לא ישן. שוכב עם עיניים פקוחות בגבו אל העולם. אני מתיישבת לידו על המיטה ומלטפת את גבו. הוא לא מסתובב, אבל אומר "אמא, את תתקמטי." אני מחייכת, נשכבת מעליו ומכסה אותו בגופי, אנחנו נושמים ביחד. "מותר לאמא להיות מקומטת לפעמים," אומרת, "מותר לאקווריום ליפול, למסך להתפוצץ, למחשב להישרף. ומותר לכעוס שכל זה קורה מבלי להאשים אף אחד."

אמא, אבא

ושלושה גמדים גנטיים

אקווריום

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לקבלת עדכונים בדוא"ל

קוראים

ארכיון

קטגוריות

רשומות פופולריות

חברים לפלטפורמות

תגובות אחרונות באתר