יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

נגמרה בובה זהבה


לפעמים אני כל-כך מתעייפת מלהיות אמא ורעיה שאני לא מסוגלת להרים את ידי כדי לגרד את המצח. הילדים מטפסים עלי מכל הצדדים, הם רוצים את כל הזמן שלי, גם את הזמן שאין לי. אני צריכה להספיק לבשל ולנקות, לקבל פציינטים, להיות סבלנית ומבינה אל כולם, וגם להיראות כמו מיליון דולר כי אני דוגמא לאלו, סמכות לאלו ואהובה של זה.


בכל יום אני מבטיחה לעצמי לספר לבעלי שאני לא מסוגלת להחזיק מעמד יותר ושאני רוצה לנסוע לבד לשבוע ימים לא משנה לאן ובכל פעם אני מתביישת ושותקת. הוא מגיע מיוזע, מלוכלך ועייף מהעבודה, בקושי רואה בעיניים מרוב עייפות אחרי יום עבודה מפרך. הוא עובד שישה ימים בשבוע ולפעמים גם בשבתות כדי לפרנס את המשפחה ומעולם לא שמעתי אותו מתלונן או מבקש חופשה מכולנו. אז איך אני מעזה להרשות לעצמי להתלונן? חוצפה.

אני כועסת על עצמי וזה רק מוסיף עוד עומס על התחושה הכללית המעייפת והמאיישת. נדמה לי שאני לא מספיק טובה, שלא מגיע לי כל הטוב בו אני מוקפת. שאני עצלנית ומפונקת. אבל חיי הטיטול-מכונת כביסה-כיריים-וטרינות-מגב-שיעורי בית ועוד בין לבין פציינטים, זורקים אותי מהחיים החוצה.


לפני חודשיים עשיתי ניתוח זעיר להרמת פנים. יש לי עור נהדר אבל הייתה נפילה קטנה באזור הסנטר והקוסמטיקאית המליצה לי לעשות טיפול הרמה קטן שהסתיר את הגיל הביולוגי שלי כליל. עכשיו אני נראית לא רק רעננה ומאושרת, אלא אפילו בעשר שנים צעירה מעצמי. מי יכול להאמין לי שבפנים אצלי הכל מרוט ומקומט ושאני רוצה לשכב על הרצפה ולמלמל: אמא מתה, אין אמא, אין רופאה, אין מנקה, אין מבשלת, אין כובסת, אין כלום, הכל נעלם, לכו חפשו לכם אמא אחרת.


0 תגובות:

פרסום תגובה

לקבלת עדכונים בדוא"ל

עוקבים

רשומות פופולריות

חברים לפלטפורמות

תגובות אחרונות באתר

Back to Top