יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

איש ללא פנים


בעלי אדם סגור. לפעמים הסגירות שלו נתפשת ככעס, לפעמים כאטימות חסרת רגישות, לפעמים כקור וחוסר עניין. ולפעמים כעוצמה, בטחון עצמי, יציבות, עצמאות ובגרות. הכל בהתאם לצרכים האישיים שלי. ולכן הפסקתי לשפוט אותו ולנסות לשנות. השלמתי עם מי שהוא והמשכתי לאהוב אותו בגלל הרגעים של התאמה ולהתאמץ לזכור אותם כשחסרה.


לפני שנתיים הבדיקות של צוואר הרחם יצאו לא תקינות ואחרי לא מעט תיזוזים וריצות הוחלט לא לעשות דבר, אך להמשיך לעקוב. הוא לא הניע עפעף. בפניו לא עבר אפילו קמט אחד של דאגה. כשביקשתי שייקח אותי לבדיקה, אחריה היה ברור שלא אוכל לנהוג, הוא השיב לי שאחד הנהגים של החברה יעשה את זה. נפגעתי מאוד, מי לא היה נפגע, והזמנתי מונית. לא התעכבתי להסביר לו שרציתי אותו אתי לא רק בגלל העניין של הנהיגה. זה היה טריוויאלי מידי בעיניי. במהלך השנתיים הוא לא שאל אותי אם אני נבדקת ומה מראות התוצאות. ואני לא סיפרתי. לפעמים ברגעים נדירים של כעס בנושאים אחרים, עקצתי אותו, אמרתי שאפילו את זה הוא לא שואל ושאלתי אם אני צריכה למות כדי שיהיה לו אכפת. הוא השיב שהוא סומך עלי שאבדק ואספר לו אם צריך. ושאם אני לא מספרת, סימן שהכל תקין.

אבל לא הכל היה תקין, ואחרי שנתיים בכל זאת הוחלט שעדיף לנתח. "על הצד הבטוח" אמר המומחה שבדק אותי במרפאה. קבעתי פגישה עם המנתח. נבדקתי שוב ונקבע תאריך. סיפרתי לבעלי והודעתי לו שאשמח מאוד אם הוא יהיה זה שיסיע אותי לשם ולא הנהג. הוא התעניין, שאל, לקח אותי למספר בדיקות נוספות. ביום של הניתוח הקדים בשעה כדי לאסוף. ישב לידי כשמילאתי את הטפסים וליווה עד הרגע בו האח הסיע את המיטה שלי לחדר הניתוחים. בהצלחה לא איחל לי והיה רגוע כסלע איתן. בסיום הניתוח המתין לי בחדר ההתאוששות ולחץ את ידו של המנתח שהגיע אף הוא לברר לשלומי. הביא לי כוס מים ואחר כך עוד אחת. קרא לאחות כשהודעתי שמספיק ושאני מרגישה טוב מאוד. הוא היה אתי טכנית, אבל לא באמת היה. פניו היו אטומים, הוא לא הביע דבר. וכשהתלבשתי והייתי מוכנה ליציאה התחיל לצחוק. ואז פניו אורו כאילו קיבל הודעה משמחת במיוחד. שאלתי אותו אם זכינו בלוטו או שאולי הודיעו לו שקרה משהו בעסק ששימח אותו. אבל הוא הניד בראשו לשלילה. האחות הראשית נאלצה לעצור אותו פיזית כי כמעט נפלט החוצה, וידי בידו, בלי לעצור לידה.

התיישבנו ברכב, הוא הדליק סיגריה ויצא לעשן. וכשחזר, פתח את הדלת שלי וכמעט חנק אותי בחיבוקו.

"אני שמח," אמר והרטיב את לחיי בדמעות, "שהכל עבר בשלום, דאגתי כל-כך."


ואני התכווצתי בתוך תחושת האשמה. 


0 תגובות:

פרסום תגובה

לקבלת עדכונים בדוא"ל

עוקבים

רשומות פופולריות

חברים לפלטפורמות

תגובות אחרונות באתר

Back to Top